תומכים בעסקים ישראלים
קהילת גילטי מתגייסת לתמיכה במיזמים ישראליים המנוהלים על ידי נשים
ועכשיו יותר מתמיד צריכים את ההכרה וההוקרה שלנו.
הכירו את הצלמת, האמנית והיזמת יעל בר פסח
האישה שמאחרי מיזם "ספר תודה".
ואם גם אתן רוצות שנכיר את הסיפור שלכן
אתן מוזמנות לשלוח לנו הודעה בנושא ונשמח לתמוך ולפרסם סיפורי דרך מיוחדים נוספים של נשים יזמות ומעוררות השראה
- מי את יעל בר פסח?
אני יעל בר והתחתנתי עם עמיחי פסח, אנחנו הורים לאייל גיא ועידן, שלושת המתבגרים שאני הכי אוהבת ביקום.
מארבעת הגברים האלה אני לומדת כל יום משהו, על עצמי, עליהם ובעיקר על מערכות יחסים. אני צלמת סטילס ואמנית רב תחומית. לפני כ-10 שנים פתחתי את הסטודיו שלי בו אני מתמחה בצילומי תדמית וצילום פורטרטים ועושה סדנאות צילום.
לאחרונה הרחבתי את סדנאות הצילום בסמארטפון, תחום שחקרתי ובדקתי ומשלב את האהבה שלי לתת מהידע שלי לאנשים ולראות איך הם מפתחים את היכולות שלהם.
בתור צלמת בהתחלה חששתי מהצילום בטלפון ועם הזמן גיליתי את הכוח שטמון בזמינות ובמכשירים הנפלאים האלה. ואת האהבה שלי ללמד ולשתף אני מעבירה למשתתפי הסדנאות שלי.
זה ממש נחת גדולה לראות ברשתות החברתיות תמונות של משתתפים מהסדנאות שלי.
- מדוע התחלתי לצלם?
גדלתי בבית מיוחד, יש לי אח ואחות שגדולים ממני בהרבה שנים.כשהייתי בת 9 אמא שלי נפטרה בגיל 50 אחרי 4 שנים של התמודדות עם סרטן השד. מה שבעצם הפך אותי לילדה קטנה שקיבלה שיעור בהתבגרות בשלב מוקדם מדי בחיים.
עם השנים הבנתי שזה מה שהפך אותי לבחורה עצמאית שיודעת לדאוג לעצמה ותמיד נופלת עם הרגלים על הקרקע.
כילדה הייתי המון זמן לבד בבית וחקרתי והכרתי כל פינה. תמיד כשאבא שלי היה מחפש משהו, הוא היה שואל אותי: "יעלי איפה זה ואיפה זה.." ואני ידעתי בדיוק איפה כל דבר מונח. תמיד שמתי לב לפרטים הקטנים.
הכי אהבתי את המגירה של המצלמות. היו לו שתי מצלמות קטנות עם פילם. אהבתי להתעסק איתן, אהבתי לנסות ולהבין איך הן בנויות. אהבתי לדמיין איך אני מצלמת בהן ובוראת לי עולמות. כשגדלתי גם התחלתי לקחת את המצלמה איתי לטיולים של בי"ס ושל הצופים.
אהבתי לצלם ופחות אהבתי להצטלם. זה לא היה כמו היום שהכל מצולם. היינו מאוד חסכנים בתמונות כי היו רק 36 תמונות בכל פילם.
מעניין לראות, בהסתכלות לאחור, שכבר אז למדתי להסתכל ולהתבונן. מדהים לחשוב עד כמה חקרתי במשך חיי את עניין ההתבוננות וחדות הראיה בכל כך הרבה אספקטים.
אחרי שהילדים שלי נולדו וצילמתי אותם בלי הפסקה, החלטתי שאני רוצה לצלם אותם תמונות עוד יותר טובות ונרשמתי לקורס צילום בסיסי.
תוך כדי הקורס הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, והמשכתי ללימודי צילום מקצועיים.
- מה הכי חשוב בעיניך בתמונה?
הכי חשוב בעיני, שהצופה יתחבר לתמונה.שירגיש שהתמונה מיועדת לו. שהתמונה צולמה לכבודו. שהצופה יראה בתמונה משהו בשבילו ויקבל ממנה כוח, הנאה או השראה.
גם אם התמונה היא צילומי תדמית לבעלי עסקים, גם אם זה פורטרט. השאיפה שלי היא שהצופה יוכל להתחבר לתמונה. בצילומי פורטרטים מאוד חשוב בעיני המבט הישיר למצלמה. מאוד חשוב בעיני ההבעות של המצולם שגורמות למתבונן להבין את הרגש והמסר שהמצולם מנסה להעביר.
בצילומי נוף ואווירה כמו שיש בספר תודה, בחרתי תמונות מתוך האלבום האישי שלי. מתוך תמונות שצילמתי בזמני הפרטי. היה לי חשוב שהקורא יתחבר לתמונות מתוך הזיכרונות והחלומות האישיים שלו וזו הסיבה שבחרתי תמונות ניטרליות, בעיקר תמונות נוף פתוחות, צלליות של אנשים והרבה תמונות של ים וחופש, כדי שכל אחד יוכל להתחבר מהמקום האישי שלו.
- איך את מחברת מילים לתמונות?
בדרך כלל אני מתחילה מתמונה. אם אני בוחרת לפרסם תמונה דבר ראשון אני חושבת למה אני רוצה לפרסם אותה. מה יש בתמונה שדיבר אלי. מה בתמונה יעניין את הקוראים שלי? מה אני נותנת להם דרך התמונה? מה יש לי להגיד שעולה מתוך התמונה?
ואז אני מתחילה לכתוב. בדרך כלל הכתיבה עוברת כמה עריכות והגהות כדי שיהיה הכי מדויק למסר ולתחושות. בספר זיקקתי את התמונה למשפט אחד שעלה לי בלב. לדבר אחד שהתמונה גרמה לי להודות עליו. בתרגום הספר לאנגלית זה גרם לי לשוב ולחשוב על המסר שחשוב היה לי להעביר. ועזר לי לדייק עוד יותר את המשפטים. התרגום לאנגלית גרם לי להתעמק ולהבין את המשמעות של המשפטים והחיבור שלהם לתמונות באופן שהיה ממש תת מודע. וגרם לי להבין שיש אצלי הרבה ההקשרים ישראליים ותרבותיים שאפילו לא הייתי מודעת אליהם. זה היה תהליך מרתק של הבנה של החיבור בין התמונה למשפט.
- כיצד נולד הרעיון לספר תודה?
כשהילדים שלי היו בגן התחלתי ללמוד צילום מקצועי. כשהגיע סוף השנה חיפשתי מתנה לתת לגננת. אני מאוד אוהבת ספרים. חיפשתי ספר שמבטא את המילה תודה, כאות הערכה על ההשקעה שלה במהלך השנה. לא מצאתי ספר כזה ואז עלה לי הרעיון. אם אין כזה ספר, אז אולי פשוט אני אכין כזה דבר. ספר עם תמונות ומשפטי תודה שאפשר לתת מתנה כשרוצים פשוט להגיד תודה. באופי שלי אני כזאת, אם אין, אז אני אכין, אני אמצא, אין מבחינתי דבר כזה לוותר, אם צריך-אז עושים.
אבל איכשהו עם הספר זה לקח לי 10 שניםלגרום לו לקרות. הקולות והספקות שהיו לי בראש היו חזקים מהרצון להוציא אותו לאור. חששתי שאני לא צלמת מספיק טובה, חששתי שזה לא יעניין אף אחד, חששתי שיגידו לי שאני סתם מלוקקת וצבועה ומה זה השטויות האלה להגיד תודה כל הזמן. הספקות והציניות כל הזמן עלו וגאו. אבל לא ויתרתי. כל השנים האלה היתה לי תיקייה במחשב בתוכה שמרתי תמונות ורעיונות והשראות וסיפורים וכל מיני גילגולים שהספר עבר אצלי בראש. הכל כתבתי ושמרתי. הסתובבתי בחנויות ספרים ומיששתי דפים, והסתכלתי על ספרים ולא ויתרתי על הרעיון. בתת מודע כנראה חיכיתי שיגיע הזמן המתאים.
לפני כשנה וחציהתגלה סרטן במוח אצל ילד אהוב,קרוב משפחה שהיה עבורי כמו אחיין, וכעבור 9 חודשים הוא נפטר. כאדם בוגר וכאמא, הבנתי שהחיים קצרים, ומספיק עם החששות והפחדים.
הרגשתי אסירת תודה על הזכות שהייתה לי להיות איתו ולתמוך בו ובמשפחה שלו בחייו ובימיו האחרונים, והחלטתי לשאוב מההתמודדות שלו ושל המשפחה השראה ואומץ ולהוציא את חלום הספר לאור. הרגשתי בכל תקופת הכנת הספר שהוא איתי ונותן לי את הכוח להמשיך. והספר מוקדש לו.
בחרתי להוציא את הספר לאור בדרך המורכבת של מימון המון והוצאה עצמית. דרך שלימדה אותי הרבה דברים שלא הייתי יכולה ללמוד בשום דרך אחרת. רכבת הרים של חוויות ורגשות. בי"ס לחיים.
כשהוצאתי את הספר המטרה שלי היתה שכל אדם שיחזיק את הספר, יחייךחיוך קטן ויצלול פנימה לתוך החוויות האישיות שלו. שהספר יגרום לקוראים לעצור רגע את מרוץ החיים ולהגיד תודה.
היה לי חשוב שהספר יהיה מאוד אישי ומאוד מוקפד. עבדתי עם המעצבת הגראפית הנפלאה סיגל מאירי וביחד עברנו על כל הפרטים הקטנים כדי שמי שיחזיק את הספר בידיים ייהנה מחוויה אסטטית וחושית. בחרתי בדפים מנייר ממוחזר, דפים מיוחדים שגורמים לעיון בספר להיות חוויה בה משתתפים כמעט כל החושים. הראיה, התבוננות בתמונות גדולות, אחרי שהתרגלנו לראות תמונות בגודל של מסך טלפון, ריח הדפוס הנפלא, מישוש הדפים המיוחדים והלמות הלב מהזיכרונות והמחשבות שהספר מעלה בנו.
- את מגדירה את עצמך יזמת חברתית? נהנית לתמוך בנשים אחרות?
אני מאד פעילה במיזמים חברתיים וקהילתיים גם בקדימה-צורן מקום מגורי וגם במקומות נוספים. אני אוהבת לתרום מיכולות הארגון, האנרגיה והקשרים שיש לי. אני אדם של עשיה, תמיד אומרת על עצמי שאני פועלת ומנהלת תפעול מעולה. צריכה להבין מה צריך לעשות ואדאג שזה יקרה. הייתי שותפה בכמה הפקות חברתיות גדולות במיזמים שונים גם ברמה הארצית. כשאני מרגישה שמישהו צריך את עזרתי או תמיכתי אני תמיד מתייצבת. אני חברה בקהילת הנשים הבינלאומית מומנטום ובשנה שעברה השתתפתי במסע בו נשים יהודיות מכל העולם מגיעות לישראל וחוקרות את הערכים שלהן בראי ההורות והיהדות וזה נתן לי הזדמנות לתת מיכולותיי ולקדם את הקשר עם אימהות יהודיות מהתפוצות וללמוד עוד קצת על החיים שלהן כנשים יהודיות בגולה בדרך בלתי אמצעית.
אני חושבת שכאישה יש לי נקודת מבט מקיפה ומבינה על סיטואציות ויכולת להזיז ולקדם דברים. לנו, כנשים יש יכולת ראיה והתבוננות מאוד עמוקה על דברים. אנחנו רואות דברים עם העיניים, אבל בעיקר עם הלב ועם הבטן. ואנחנו צריכות לברך ולהודות על היכולת הזאת.
איך תקופת הקורונה השפיעה עליך?
בהתחלה הייתי קצת בהלם כשקלטתי שכל המכירות של הספר שתוכננו לפסח מתבטלות, כל החנויות אליהן הספר עמד להיכנס נסגרו. והחברות שתכננו להזמין את הספר כמתנות לעובדים ביטלו את ההזמנות. במקביל לזה, הזכרתי לעצמי שתמיד יש על מה להגיד תודה והתחלתי להעלות בסטורי שלי#תודהביום. כל יום תמונה ומשהו להגיד עליו תודה, ממש "הכרחתי" את עצמי להישאר במוד חשיבה חיובי ולמצוא על מה להודות גם כשקשה. אחרי עוד כמה ימים פתחתי בפייסבוק את הקבוצה: פשוט תודה. מרחב מקסים בו כל המשתתפים מוזמנים להעלות תמונות ולחשוב ולהיזכר ולשתף על מה להגיד תודה.
התגובות שקיבלתי היו פשוט מדהימות הצטרפו אנשים מכל העולם. קיבלתי בפרטי המון הודעות שאמרו כמה הפוסטים והתמונות שלי מזכירות להם שתמיד יש על מה להגיד תודה. התחושה שאני עוזרת לאנשים להיות בהודיה, נורא חיזקה גם אותי. היו לי רגעים שהרגשתי שקשה. היו רגעים שהגעגועים למשפחה ולים ולאנשים היו קשים נורא ותמיד מצאתי משהו להגיד עליו תודה. גם אם זה היה קצת בכוח, זה תמיד עבד.
גם אנחנו בגילטי בחרנו להגיד תודה לנשים שתמכו בנו בעזרת הספר שלך. איך הרגיש לראות את הסטורי של ניקול ראידמן?
מהרגע ששמעתי שהספר שלי הולך להגיע אליה התרגשתי כלכך. ידעתי שאישה כמוה תדע להעריך את מה שהספר מביא אתו. אני עוקבת אחריה והיא אישה מדהימה. יש לה את הדרך המיוחדת שלה. ואפשר להגיד עליה הרבה דברים, אבל דבר אחד בטוח, היא אישה שעושה ולא סתם מדברת. ואני מאוד מעריכה את התכונה הזאת. לעשות ולעזור ולתת ממה שיש לך בשביל אחרים. אני חושבת שדווקא אנשים שכאילו "יש להם הכל" יודעים באמת להעריך את כוחה של המילה תודה. שלפעמים היא יותר משמעותית מכל דבר חומרי כזה או אחר.
- מה הטיפים שלך לנשים שרוצות להגשים פרויקטים במימון המונים או בכלל להגשים חלום?
היתה תקופה ארוכה שחשבתי שאין לי חלומות. כל רעיון שעלה לי מצאתי מיליון סיבות למה לא לעשות. פחדתי לא להצליח. היום אני יודעת שכשחלום הוא אמיתי, הוא יצא לפועל וצריך לכבד את הזמן שלוקח לו להתגשם. לא להיבהל מהזמן שעוברולהמשיך לעשות, להמשיך לתכנן ולתת לזה לקרות בזמן הנכון. כשרעיון הוא הרעיון הנכון, הוא לא ירפה.
מימון המון זו דרך נפלאה להגשים חלומות. אני מאוד מודה לשלוש נשים נפלאות שהראו לי את הדרך לעשות את זה ונתנו לי את הדחיפה הראשונית. כשהקמתי את הפרויקט והרצתי אותו, התכונות שלי כמרתוניסטית וספורטאית סיבולת הוכיחו את עצמן. הייתי ממוקדת במטרה, נעזרתי בצוות הנפלא של הדסטארט שהיו לצידי ועודדו אותי ולא נתתי לקשיים שצצו בדרך להפיל אותי. מאוד קשה להניע את עצמך ומאוד קשה לעבוד לבד. הטיפ שלי הוא לבקש עזרה. לא לעשות את זה לבד. להיעזר בכל מי שאפשר. אנשים אוהבים לעזור.
פירסמתי בזמנו מאמר בסלונה בדיוק על זה:
http://saloona.co.il/blog/yaelbpbook/. מאז שעשיתי את הפרוייקט בהדסטארט עזרתי בהתנדבות, להרבה מאוד יזמים לתכנן את ההדסטארט שלהם, ולהצליח.
- מה החזון שלך?
שאנשים לא יתקשו לפרגן ולא יתביישו להגיד תודה. אני מרגישה שבחברה שלנו, הציניות, שכאילו מגינה עלינו, הקוצים שאנחנו מגדלים מסביבנו, בעצם מקשים עלינו.
אני רוצה שאנשים יסתכלו על החיובי, יחייכו ולא יתקשו להגיד תודה, קודם כל לעצמם. כשאדם נמצא בהודיה, הכל מרגיש יותר טוב. זה נותן פרספקטיבה אחרת גם על האתגרים
- מילה אהובה...
אני יודעת שציפיתם שאגיד תודה. אבל תודה בשבילי זה דרך חיים. אבחר בביטוי אהוב: הכל טוב. אם תכריחו אותי לבחור רק מילה אחת: אור.
- מילה שנואה..... רוע
-תכונה אהובה: פירגון. ידעתם שאין למילה הזאת תרגום באנגלית? פרגון זה תכונה שאני מאוד מעריכה. תכונה מאד ישראלית ונפלאה בעיני.
-תכונה שנואה: צרות עין.
- תוכניות לעתיד....
הספר שלי עבר תרגום לאנגלית ועלה לאמזון, זה היה תהליך בפני עצמו. בעתיד הספר ימצא את דרכו וישמח לבבות של אנשים בארץ ובכל רחבי העולם בכל מיני שפותואנשים ירגישו איך הלב שלהם מתרחב כי מישהו מוקיר אותם ואומר להם פשוט, תודה.
-חושבת על עוד ספר?
כן ברור. אבל ייקח עוד קצת זמן. אני מחכה שהספר שלי יהיה קצת יותר עצמאי, בינתיים הוא עוד צריך אותי
גאים בך, יעל בר פסח ואומרים לך תודה שאת חלק מהקהילה שלנו!
ואם גם אתן, יזמות, עצמאיות או סתם יש לכן סיפור נשי מעורר השראה לחלוק איתנו, אתן מוזמנות לכתוב לנו ונשמח להפיץ אור ותקווה ביחד.
גליה, מיכל וצוות גילטי